שני כיסויים מצטברים באותה פוליסה 

יונה מרקוס נפגע בתאונת דרכים. כתוצאה ממנה הפך נכה בשיעור של 60% לצמיתות.

למרקוס היתה פוליסת ביטוח שכללה בתוכה כיסוי ל"תאונות אישיות" בחברת הביטוח הדר.

בפוליסה זו קיים לוח פיצויים המחולק לפסקאות שכל אחת מהן מתייחסת לראש נזק אחר.

הדר הסכימה לשלם למרקוס תגמולי ביטוח תחת הפסקה הקובעת זכאות לתשלום עבור אבדן זמני של כושר העבודה, זאת למשך 100 שבועות בהם מרקוס לא עבד כלל.

אולם, הדר סרבה להוסיף למרקוס תגמולים כלשהם עבור נכותו הצמיתה למרות קיומו של ראש נזק זה בלוח הפיצויים.

בסרובה זה התבססה הדר על סעיף בפוליסה הקובע כי כאשר המבוטח זכאי לתשלום תחת יותר מפסק אחת ישולמו לו תגמולים רק תחת פסקה אחת המקנה את הסכום הגבוה יותר.

המחלוקת הובאה בפני השופט שלום ברנר בבית המשפט המחוזי בירושלים.

חברת הדר טענה כי גם אם גירסתה מוליכה לתוצאות שאינן לגמרי מניחות את הדעת, הרי יש ללכת בדרך זו. יש לשלול מהמבוטח תגמולים עבור ראש הנזק של נכות צמיתה.

הטעם לכך הוא שאת הפוליסה יש לאכוף כמות שהוא. הפוליסה מבטאת את רצונם המשותף של הצדדים לחוזה.
השופט ברנר דחה פרשנות זו של חברת הדר מכל וכל.

הסעיף בפוליסה עליו מסתמכת הדר איננו חד משמעי.

פרושו ויישומו בדרך שאותה מציעה הדר נוגד את רוח המסמך ותכליתו.

ניתן להסכים ואף לקבל, קובע השופט, כי יורשיו של מבוטח, שנפגע בתאונה והפך בלתי כשיר לעבודה למשך תקופה מסויימת, וסמוך לאחריה נפטר, לא יהיו זכאים גם לפיצוי בגין אבדן כושר עבודה וגם לפיצוי בגין מות המבוטח.

אולם, לא ייתכן שאדם אשר איבד את כושר עבודתו ולאחר מכן נותר נכה לצמיתות, לא יהא זכאי לפיצוי עבור שני נזקיו אלה.

צמצום זכאות זה לא הובהר למבוטח במפורש בפוליסה. אם רצתה הדר לומר למבוטח המתקשר עמה ולהסביר לו, בלשון בני אדם, כי בקרות מקרה הביטוח הוא לא יהא זכאי לקבל אלא פיצוי אחד לפי אחת מן הפסקאות שבלוח הפיצויים, וזאת בלבד, היה עליה לנסח את הדבר באופן אחר ולא כפי שניסתה לעשות בסעיף השנוי במחלוקת בין הצדדים.

לפיכך חייב השופט ברנר את הדר לשלם למרקוס תגמולים עבור נכותו הצמיתה בנוסף על התגמולים שקיבל עבור התקופה בה נשלל ממנו כושר עבודתו.

מסמך 229